עמיעד טאוביש רגעים במלחמה שנצרבים בתודעה. אחד כזה היה הרגע בו האולפניסטית לשעבר ניצבה מול האולפניסטיות של החמאס
הטוב\ה שירית אביטן כהן
שירית אביטן כהן, מ'גלובס', נטשה בבכי את האולפן של חדשות כאן בשידור חי, על רקע במה שניתנה לשתי ערביות ישראליות שסירבו לגנות את הפרעות בלוד וביקשו לשלוח אותה להזדהות עם אמהות עזה, בעיצומה של מלחמה בה פתחו שוב העזתים.
אביטן כהן ילידת שדרות, ששכלה את חברתה אלה אבוקסיס ז"ל מפגיעת קסאם, החזירה ברגע את האותנטיות והאנושיות שכל כך חסרה על מסכי הטלוויזיה המברברים ללא הפסקה.
הרע
זה אולי לא מאוד עיתונאי (אני אישית מעדיף שירן אביטן אחת על עשרות העיתונאים המלהגים את עמם לדעת) אבל המדובר ברגע אנושי יהודי וציוני, שיש להתגאות בו. הכתבת המוכשרת והאמיצה הוכיחה בנטישת אולפן אחת (של תאגיד הציבור הישראלי, שאני ואתם מממנים) עד כמה התבלבלו ערוצי הטלוויזיה בישראל. אלו המתעדפים מתן במה לאוייבים מבחוץ ומבפנים, בזמן מלחמה, בזמן שהרקטות יורות, המוזות של מי שבאים עלינו לכלותינו צריכות לשתוק ובטח לא לקבל זמן מסך.
הדבר הכי רע ומטריד במלחמה הזו היא העובדה שיש עורכים הנותנים במה לאויב ולנציגיו על המסך שלנו. על אובדן הסימטריה בין ההגמוניה של השמאל באולפנים לעם בציון השוכן מימין להם, כבר נכתב רבות; וגם עמית סגל אחד, עושה עבודה שעשרות עיתונאים משמאל מתקשים להתחרות בה. ועדיין הצבתם של אוייבים מבפנים בפריים טיים בעיצומה של מלחמה לא יכולה לעבור לסדר היום. לחלק שבו לא ניתן לקבל אובייקטיביות בסיקור העיתונאי כבר התרגלנו. אסור לוותר על הסולידריות גם בשעת מלחמה.
המכוער
המרדף אחר הבלעדיות, מוביל למחזות רעים במיוחד של התקשורת הישראלית. בדומה לעיתונאים רודפי האמבולנסים המפיצים את שמות ההרוגים עוד לפני העדכון למשפחה, ושל קבוצות הוואטסאפ הרעות, חזינו גם הפעם במחזות אימים. עיתונאים הנדחפים לביתם של נפגעים רגע אחרי שנפלה הרקטה, כאשר התושבים באובדן עשתונות מוחלט ללא טיפת פרטיות או התחשבות.
לא ברור לי איך מעיזים עיתונאים זבי חוטם לדחוף מיקרופון לפרצופה הדומע של אמא, שהרגע נחתה רקטה בחדר השינה של בנה. כיצד יש מי שמעזים להיכנס ללא אישור לבית שלא שלהם, רק בגלל שדלת הבית רוסקה על ידי טיל ונותרה פתוחה. בדק בית צריך להתבצע גם בכלי התקשורת שלנו.
