הרב יהשע שפירא – סיכום השיעור שהעביר ב “קח שיעור וצא לטיול” (הסיכום נכתב ע”י חיים לוי)

בס”ד

פסח תשע”ה / הרב יהושע שפירא

מה ראשי תיבות של קק”ל, מעבר למה שאנו יודעים בדרך כלל? קליפה קודמת לפרי. ומה הקשר בין זה לבין פסח?
בא משה משליך מטהו למצרים ועושה מופתים. משליך מטה שנהיה לנחש, מים הופכים לדם. עושה קסמים למצרים. באים חרטומים ואומרים: אתה יודע לאן הגעת? זו ארץ של מופתים.
אין בתורה ארץ שמלאה יותר מופתים מאשר אדמת בני חם. התורה מעידה שהחרטומים יודעים לעשות מופתים, היום גדולי האדמורים לא יודעים לעשות כאלה מופתים.
אז אומרים לו מצרים למשה רבינו: “תבן אתה מכניס לעופריים”? עופריים היה מקום שכולו תבן, לך תמכור קרח לאסקימוסים. מה הם צריכים את זה? אלא שחז”ל שאלו את השאלה ולא אמרו את התשובה. מה ענה להם משה רבינו על השאלה הזו? הם לא עונים.
נראה שמשה אמר להם: אני אציף את עופריים בתבן עד שמצרים לא תדע את מקומה מרוב תבן שיישפך בה. כמו אחד שיביא כ”כ הרבה תבן לאסקימוסים שהם ישכחו מהקרח שלהם.
והראיה שבמכת דם, החרטומים עושים כיוצא בה, בצפרדע החרטומים עושים כיוצא בה. אבל בכינים, ‘אצבע אלוקים היא’, הם כבר לא יכולים לעשות אותה. ומכאן ואילך משה רבינו עושה מופתים, והם מושבתים. למה?

כי בכלל של “קליפה קודמת לפרי”, יש עוד עומק מאוד מפתיע של זה לעומת זה עשה אלוקים. הקב”ה שומר על דמיון ועל סימטריה בין הקליפה לבין הפרי. אותה מהות, אותם מאפיינים שאנו מוצאים בפרי, אנחנו מוצאים קודם בקליפה. הייתי אומר שיש ניגוד מוחלט והיפוך בין הקליפה לפרי. ברור. זה קליפה וזה פרי, זה חושך וזה אור. אך למרבה הפלא, יש גם צדדים עמוקים של דמיון בין הקליפה לפרי.
למה? כדי שהקליפה תעשה את תפקידה. למה הקליפה באה לפני הפרי? כדי לשמר את הפרי. וכדי שתהיה שמירה על אותו ענין שהפרי עומד לגדל, צריך שהקליפה תשוחח, תתכתב באותו נושא עם הפרי.

הקב”ה רוצה להוליד את האומה הישראלית מתוך פריצת גבולות הטבע. וכדי שהאותות והמופתים שאנחנו חוזרים עליהם בכל יום ויום, אמרנו היום ‘אז ישיר’ אבל לא בגלל שזה פסח. כל יום אנחנו אומרים ‘אז ישיר’, שזה חותמת לפסוקי דזמרא, השבח והשירה הגדולים ביותר, שירה שלימה שאמרנו ביציאה ממצרים , כי אנחנו חיים מחוץ לגדרי הטבע. כל אזכרת יציאת מצרים, היא למען יידעו דורותיכם, כי ביד חזקה ובזרוע נטויה הוציאנו ה’ ממצרים ” ולמה כל זאת? לא היה צריך להביא אותנו למקום שצריך אותות ומופתים, אלא אם כן האותות והמופתים הם הכוונה. וכדי לגלות את גודל האותות וגודל המופתים, נותן הקב”ה כוח למצרים לאותות והם בונים להם עופריים, יש להם את ‘התבן’ של המופתים שלהם. החרטומים שולטים על הטבע עם כוחות מאגיים, והקב”ה אומר להם: זאת עשיתי כדי להראות מהם אותות אמיתיים, מהם מופתים אמיתיים, כיתרון האור הבא מן החושך, כי אם אתם הייתם חיים בחברה עם יכולות טכנולוגיים, והייתי עושה מופתים, זה לא ממין הענין. אבל הכוונה להכניס תבן לעופריים, זה לגלות שאפילו במקום שבכל תולדות העולם, יש הכי הרבה כוחות מאגיים פנימיים של שליטה מיסטית של אותות ומופתים על הטבע, גם זה בטל ומבוטל ונמס כדונג בפני האותות והמופתים של ה’, שהקליפה לא רק קודמת בזמן לפרי, אלא קודמת בתוכן. את אותו תוכן שמוצאים בפרי נותנים קודם לקליפה כדי לגלות אח”כ את מעלת תוכן הפרי האמיתי.
זה כלל שלמדנו ממצרים, ואני רוצה לקחת אתכם עכשיו למשהו שבכלל לא דומה לפרעה. ובכל זאת אקח רק את המבנה.

הבעל שם טוב אומר: הקורא את המגילה למפרע לא יצא. מי שקורא את המגילה כאילו זה משהו שקרא פעם, לא יצא ידי חובה. כשקוראים את המגילה, זה שעכשיו יש אור של הניסים של מרדכי ואסתר. ואם לא, הוא לא יצא ידי חובה במובן הפנימי של המילה, לא במובן ההלכתי של המילה.

כשאנחנו אומרים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אז יש איזה דמיון כאילו הייתי שם לפני 3000 שנה. אבל, יש עוד דרך: והיא שגם בדור הזה אנחנו עוברים תהליכים שיש בהם יציאה מהמיצרים. במצרים לא היתה רכבת. היה שיעבוד הרבה יותר רחב ומקיף מאשר השעבוד. עבדו קשה, אבל לעבוד קשה, עם כל הכאב לא נורא כמו לראות את הסבא שלו עובד קשה, או את הנכד שלו עובד קשה, כי אז אני מרגיש אבוד לגמרי. זה לא משהו אישי שאני סובל איזה סבל זמני. זה כל האומה כולה. כשאדם קם, והיו כאלה בוודאי שראו את הסבא רבא שלהם עבד, ונער נוהג בה, זה ממוטט כל אפשרות של דיעה עצמאית. ויותר מזה, אז מצרים היתה פאר הטכנולוגיה, ואנחנו היינו סבלים, אתה רואה את פאר הטכנולוגיה … חוקרים מתווכחים ביניהם האם הפירמידות של מצרים האם אנחנו בנינו אותם או אחרים.
הפירמידות הן תופעה מיוחדת במינה מבחינה הנדסית. ועשו אותן אנשים חכמים. אדם רואה שהוא סבל, והשני מהנדס גדול, אז כנראה שהוא צודק שהוא המשעבד ואני המשועבד. אם הוא רואה אותו זורק מטה שהופך לנחש, אז הוא צודק על אחת כמה וכמה. ואח”כ היו בוודאי ויכוחים תיאולוגיים, המצרי למד כל היום תיאולוגיה, ומתווכח עם נער עברי, ואומר לו המצרי: אברהם יצחק ויעקב זה עבר מן העולם, אתה לא רואה? האמת היא “לי יאורי, ואני עשיתיני” . האם בני ישראל השתכנעו מזה או לא? ביחזקאל הוא אומר שכן: פרק כ’ של יחזקאל עוסק בכל הטומאות של עבודה זרה שישראל עבדו במצרים. ועל זה אומרים חז”ל שזה מ”ט שערי טומאה. הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. אחת הסיבות שלא אמרנו הלל שלם היום זה בגלל שבשביעי של פסח לא אומרים הלל שלם, וזה בגלל שמעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה. נו, אז מה אם הם מעשי ידיך, והרי הם שיעבדו אותנו! כן, אבל הללו עובדי ע”ז, והללו עובדי ע”ז. אז אם כן, השמחה שלנו היא לא לגמרי שלימה. אם כי הסיבה העיקרית היא שהיום אין מוסף מיוחד. יש פרשה מיוחדת אבל לא מוסף מיוחד.

על כל פנים, לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים בהקשר הזה, היא שגם היום יש לנו נחיתות מול תרבות מערבית עשירת טכנולוגיה, ומחשבות תיאולוגיות של תפיסת עולם שהחומר הוא הכל, הוא בא לבדו באיזה מפץ גדול, לא צריך אף אחד, לא שיקדם לו , לא שיכוון אותו, הכל יד המקרה, זה “לי יאורי ואני עשיתיני” חדש שמשתלט על מוחותינו, על תרבותנו, על חינוכנו, וזה לא פשוט להיאבק במצרים. שם יצאנו במ”ט שערי טומאה ועכשיו אנחנו במ”ט שערי טומאה.

אני רוצה להשליך את זה על משהו אחר. לפני שנתיים וחצי השתתפתי בפאנל בבנייני האומה, הנחה את הפאנל הרב יונה גודמן. והנושא היה בעיות הנוער בדורנו, והוא פתח את הפאנל כמנחה, והוא הטביע מטבע לשון חדש, וזה עורר אותי להרבה מחשבה. פעם היה דור הדתל”שים. היום יש אזור מחיה חדש, לא דתל”שים אלא דתל”פים: דתי לפעמים.

לגבי הרפורמים, יש שאלה: מה אנחנו מעדיפים: חילוני או רפורמה? התשובה היא חילוני. בכל השו”תים בוודאי בארה”ב שנלחמו בזה. פעם הסבירו את זה בלשון המשנה במסכת אבות: “האומר שלי שלי ושלך שלי – רשע. הוא גנב. האומר שלי שלי, ושלך שלך, זה בינוני. ויש אומרים זו מידת סדום.” שזה יותר חמור מ- “שלי שלי ושלך שלך”. איך זה יכול להיות? אלא שאם אתה אומר שלי שלי ושלך שלי, הוא בעל תאוה, וצריך לטפל בו. צריך להיזהר ממנו, אבל הוא בסך הכל בעל תאוה. אבל אם אתה אומר שלי שלי ושלך שלך, זה שאתה אומר: אני אשמור על שלך ואתה תשמור על שלך, אני מכבד אותך. זה בינוני והכל בסדר. אנחנו מכבדים אותו. אבל אם הוא עושה מזה אידיולוגיה, זו מידת סדום.
הרב יונה גודמן שאל: א. האם אתם יכולים למצוא סיפור שמבטא את המציאות הזו? ב. מה אתם אומרים על זה? מה אמרתי שם, אני לא זוכר.
אני מרגיש שהענין הוא חלק מיציאת מצרים שלי בדור הזה, שהקליפה קדמה, ועכשיו צריך להביא את הפרי. כמובן, זה לא דומה לפרעה חוץ מהמבנה הלוגי. וזה שצריך לצאת מכמה מיצרים.

הבאתי סיפור: היתה לי תלמידה שהיתה לבושה באופן לא צנוע, אף פוסק לא יכול להגיד שאפשר ללכת כך, הגיעה ממקום רחוק. אבל בתור תלמידה, היא היתה תלמידה מדהימה, באותה שנה לא היתה לי תלמידה כזאת, עם צמאון, גם עם הבנה, גם עם עמקות, מאוד רצינית. באמצע השנה, היא באה אלי לומר שמגיע לה מזל טוב, ומבקשת שאערוך לה חופה. הסכמתי. חודש לפני החתונה, היא מצלצלת אלי, ואומרת שהיא רוצה לבוא עם החתן. קבענו ערב, הקדשנו לזה שעה, בסוף זה לקח יותר משעתיים וחצי. הם נכנסים, והוא עם כיפת ‘גרוש’ שהחבר’ה אומרים שזה סומבררו עליו. כיפה שבקושי ראו אותה. והיא לבושה כמו שהיא לבושה, הם מתיישבים, עם בקשה אם אפשר שתגיד את הדברים הכי עמוקים בענייני קדושת הבית היהודי. אותה כבר הכרתי שהיא ברת הכי. השתדלתי להיענות לבקשה, והבחור יושב, ואני רואה שזה מתאים. לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. ענבי הגפן בענבי הגפן. הוא מקשיב, הוא צמא, הוא מבין, לכן זה נמשך ונמשך, והם יוצאים ואני אומר לעצמי: אדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב. מה אתה מסתכל על איך שהוא נראה, תראה איזה לב בוער. יצאתי בהתפעלות גדולה.
מגיע יום החתונה, החתנים שלנו לא מקיימים את דבר המשנה. המשנה אומרת שהחתן טרוד ביום חתונתו, אז הוא פטור מק”ש. החתן שלנו ביום החתונה מתפלל בדבקות מיוחדת, עומד הבחור ומתפלל עד שמי שמים. וכבר הסבא והסבתא וההורים, כולם מתחילים להיות עצבניים. כי הוא לא גומר את התפילה. הוא והקב”ה. הוא לא רואה אף אחד ממטר. איזו מתיקות. מיד אני נוזף בעצמי ואומר: מה אתה מסתכל על גודל הכיפה, זה מה שמשנה? עולים לחופה, נגמרת החופה, אני יורד מהר לאפשר לאחרים להגיד מזל טוב, בסך הכל אני לא מהמשפחה. עולים החברים. גם הכיפות בהתאם, גם הלבוש של הבנות בהתאם, אבל בנפרד: בנים לבד ובנות לבד. אמרתי לעצמי: שמע, כל תפיסת העולם שלך, תחליף מהיסוד. הם עולים, אני מגיע למעטפת של החופה, אני מסתכל וחשכו עיניי, כל הבנים הלכו לכלה, כל הבנות לחתן, חיבוקים, ה’ ירחם.

זה דור הדתלפים, מצד אחד, באמת התפעלות גדולה, מצד שני, יותר טוב לא לדבר. איך זה מתיישב? הדבר הזה הטריד את רוחי ביותר. הכנס הזה היה בשלושת השבועות לפני שנתיים וחצי. אחרי זה הייתי בכינוס של אנשי שמאל בתשעת הימים, בבית הבראה, במקום לייט. ואני בא להתפלל, יום שני בבוקר, תשעת הימים, החזן היה הרב ירחמיאל וייס, זה היה מפגש בין רבנים לאנשי שמאל, הוא היה בעל תפילה, ומתחילת התפילה עד סוף התפילה, יום שני, עם תחנון ארוך, עומדות בנות בעזרת נשים, ומתפללות. לא לבושות לפי ההלכה. מתפללות מההתחלה עד הסוף, שלושה ימים. ואח”כ יוצאות עם החברים, באו לפני החברים לתפילה, יצאו אחריהם. הבנות שלי לא באות לבית כנסת להתפלל במנין.
אחרי זה יצאנו לטיול, הגענו לאיזה מקום, והיינו צריכים להתפלל מנחה. הרב שם הוא הרב הדוקטור, הקהל לא בחורי ישיבה. עלינו למנחה. אשתי אומרת: תבדוק לי אם עזרת נשים פתוחה. עלתה להתפלל, יורדת מעזרת נשים, ואומרת לי: אתה יודע מה ראיתי? בנות באות באמצע החופש, אוגוסט החם, מתפללות מנחה במנין. במנין? מי הולכת בקיץ באמצע החופש להתפלל במנין? אין לך מה לעשות? זו תופעה.

כשהייתי שם בחתונה, היתה לי סתירה בין התפילה של הבחור לבין מה שראיתי, אני מודה שנפל לי פסוק שלא הצלחתי להוציא מהראש. שלמה המלך, החכם מכל אדם, אומר: ” מסיר אוזנו משמוע תורה , גם תפילתו תועבה” . אני כבר נזפתי בעצמי 3 פעמים, על זה שאני לא רואה ללבב. אז גם ננזפתי, כמו הרהור עבירה בתפילה, שאתה מנסה להסיר אותו והוא רק נתקע לך יותר בראש, ככל שאתה רוצה להוציא אותו, כמו מסמר בלי ראש, שרק כמה שאתה מזיז, ככה נתקע יותר, כך הפסוק הזה נתקע לי. וכל הזמן עמד לי ברקע באותו קיץ, הדתלפים של הרב יונה גודמן. מה קורה פה?

ואז פתאום הבריקה לי הברקה. מה המסר של החבר’ה האלה? ואז נפל לי משפט בראש, שיש בו הרבה מן האמת. הביטוי שמה שהחבר’ה האלה אומרים הוא: “תראה ריבונו של עולם, אנחנו מאוד רוצים בקרבתך, אנחנו מאוד אוהבים אותך, אבל יש לנו תנאי אחד: קבל אותנו כמו שאנחנו. הולך, סבבא, לא הולך, מצטערים. כמו שאנחנו, כפשוטו. קבל אותנו כמו שאנחנו. אנחנו לא עומדים להשתנות, אנחנו לא הולכים להתכופף, אנחנו מאוד רוצים אותך, כמו שאנחנו. וככל שחשבתי על זה יותר, יש פה בתורת הרב קוק תשתית להבנת התהליך הזה. אני רוצה לומר שני דברים שאמר הרב קוק, ולהשליך אותם לתהליך הזה.

דבר ראשון: קראתי הסטוריון שכתב על המשבר האמוני והחילון וההתבוללות בדור האחרון. והוא כתב 16 שיטות בין המומחים כיצד קרה המשבר. השיטה ה 16 היתה הרב קוק. שמתי לב שכשהוא הגיע לרב קוק, הוא לא הבין. לפחות בעיניי. חשבתי והבנתי שאני לא הבנתי ברב קוק, שהצרימה שם חידדה לי מאוד: שהרב קוק היה הסטוריון הפוך מכל ההסטוריונים. הוא מאוד עסק בהסטוריה, זה היה עניינו, להבין מה התהליכים שעוברים על עם ישראל בכל הדורות, ובעיקר בדור הזה, שהוא ראה לפניו, וההיפוך הוא שכל ההסטוריונים החשיבה הלוגית והפילוסופית שלהם באה מהעבר אל ההווה, שבגלל שבשנה א’ היה כך וכך, בשנה ב’ זה היה כך וכך. הרב קוק חשב ההיפך, תמיד: מהעתיד אל ההווה. למה? כי הוא מנסה להתחקות אחרי התכנית האלוקית של המציאות, של ההסטוריה. בינו שנות דור ודור. קורא הדורות מראש. יש לו תכנית, הוא רוצה להגיע ליעד, ולפי זה הוא בונה את ההווה. הרב חיפש את היעדים, ולפי זה נגזור מה קורה לנו עכשיו.

זה בדיוק מה שאמרנו: תבן אתה מכניס לעופריים. אני רוצה להביא אותות ומופתים, לכן אני נותן חרטומים למצריים, מה שהקב”ה לא חילק לכל עם ולשון חרטומים. אני רוצה לעשות אותות ומופתים גדולים, אז אני נותן לך חרטומים. אומר מרן הרב קוק: למה הגיעה הכפירה בדור הזה? כי הקב”ה רוצה להוליד אמונה אחרת לגמרי מזאת שהיתה בגלות. בגלות היינו עם אמונה קטנה, וכשחוזרים לארץ, צריך אמונה ודבקות אלוקית הרבה יותר גדולים. ובדרך אנחנו בוחנים את כל האמונות שלנו, מערערים עליהן, למה אנחנו רוצים משהו אחר. והקליפה קודמת לפרי. ולכן הגיעה קודם הכפירה, ואח”כ תבוא האמונה, והיא עוד תצמח מזה. וכל כתביו של הרב קוק מלאים באמונה שלפי הערכתו הולכת לצמוח בעתיד. ומאז ועד היום, כתביו הולכים ונלמדים יותר ויותר. בגלל שהאמונה הזו הולכת וצומחת.

עכשיו אני רוצה לפנות לאפיק אחר, ולקשור אותו למרות שהרב לא תמיד מביא אותם ביחד. במקום אחד, הוא מביא אותם נפרד לגמרי. הרב הגיע לארץ לפני 111 שנים. תרס”ד. לפני 110 שנים, תרס”ה, הרב כתב את המאמר הגדול שלו, מאמר הדור. והוציא אותו בתרס”ו. אני רוצה לצטט משפט אחד ממאמר הדור, המנתח על הדור שלנו. הוא אומר כך: “הדור הזה אינו ראוי לשוב מיראה, אבל ראוי הוא מאוד לשוב מאהבה, שיראת הרוממות מחוברת עמה.” נדבר על יראה לעומת אהבה. הרב צבי יהודה מסביר איך … המאמר הזה. הרב היה רב בעיירות ליטאיות, בויסק, זוימיל, ואז הגיע לארץ, ראה צברים, דור אחר לגמרי. לקח לו כמה חודשים, גישש מה קורה פה, וכתב את מאמר הדור. אמר שיש פה דבר אחר לגמרי. ובעצם, אותם חודשי גישוש של סוף תרס”ד תחילת תרס”ה הם יצרו את שיטתו הארץ ישראלית של הרב קוק. הוא ראה שצומח פה משהו חדש מתוך משבר, אבל כל לידה באה מתוך משבר. והוא דיבר על מה הולך להיוולד פה. מה ההבדל? זה דור שיראה לא עובדת אצלו. רק אהבה.

למה? אנחנו מדרגים כמה סוגי יראות. מה היראה הכי נמוכה? יראת העונש. אבל יש דבר עוד יותר נמוך מיראת העונש. העונש עצמו. אם אבא אומר לילד תשמע: אתה תעשה עוד פעם כך תקבל עונש, אנחנו לא כ”כ אוהבים את זה. אבל אם הילד עשה והאבא נתן לו סטירה, זה הרבה יותר חמור. לפעמים אין ברירה. אלפיים שנה לא היינו ביראת העונש. היינו בעונש בעצמו. כמה דמעות הזילו סבנו ואולי עוד יותר סבתותינו בכל הגלויות : אבא, תחזיר אותנו הביתה, אבא אנחנו לא יכולים יותר. מעומק לב ונפש, מדכדוכה של נפש. והוא לא החזיר. זה עונש. העונש הכי ארוך והכי כבד בהסטוריה. העונש של עם ישראל ביציאתו לגלות. שגם הוא משבר, קליפה שתוליד פרי לגאולה לנצח נצחים. אבל אם נחזור לאלפיים שנה האחרונות, היינו נתונים יותר נמוך מיראת העונש, ולכן יראת העונש ליוותה אותנו. חזרנו לארץ ישראל, עכשיו יש מערכת יחסים חדשה. לגמרי חדשה. זה לא בא מעונש, גם לא מיראה. למה הקב”ה החזיר אותנו? מאהבה.

באהבה יש גם סוגים שונים. כולנו מכירים את המשנה, שיש אהבה שתלויה בדבר, ויש אהבה שלא תלויה בדבר. כשהקב”ה החזיר אותנו לארץ כאן, זה היה אהבה שלא תלויה בדבר. כי אם זה היה אהבה שתלויה בדבר, הוא היה מחזיר רק את הצדיקים, את שומרי התורה והמצוות. היה בוחן כל אחד בציציותיו, אם אתה צדיק מספיק, הביתה, אם לא, תישאר בחוץ לארץ. ומה קרה בפועל? הוא החזיר את כולם.

אבא שלי היה הסטוריון. פעם אחת הופיע בטלויזיה מול ח”כ רביץ, על הציונות. אבא שלי אמר לו: אנשי ביל”ו באו לאדמו”ר הרש”ב, האדמו”ר החמישי לבית חב”ד, אנטי ציוני מהגדולים, באו אליו אנשי ביל”ו, אמרו לו: בוא תעלה איתנו עם כל החסידים לארץ, אמר להם לא. למה? כי חסר לכם משהו בפסוק. כי כתוב: בית יעקב לכו ונלכה באור ה’. חסר לכם “באור ה’ ” . אני לא יכול לעלות איתכם. כמה אנשים היו בביל”ו? 12. כמה חסידים היו לאדמו”ר הרש”ב? מאות. אם היו מעמידים את כל החסידים מסביב וכל אחד היה יורק יריקה אחת, הם היו טובעים. הם לא אמרו “באור ה’ “? תעשה תנועת “באור ה’ ” ותעלה לארץ, מה הבעיה? למה אתה תלוי ב 12 האלה? ואני לומד את דברי האדמו”ר הרש”ב בחיל ורעדה. הוא קדוש עליון. הוא בעל יכולת הסברה פנומנלית. גם בין אדמורי חב”ד. יחיד ומיוחד. אבל בענין הזה לא זכה. והוא החזיר אנשים בתשובה מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר.

בא הרב קוק ואומר: אני מרגיש שפה האהבה אינה תלויה בדבר. בחנוכה האחרון, היה ראיון עם ראש ישיבת פונוביץ, הרב אדלשטיין, באחד מהאתרים החרדים. מאמר יפה. והוא הביא בשם הרב לבקוביץ שאמר שהחזון איש התבטא שבדור שלנו, אין יותר שמאל דוחה, רק ימין מקרבת. שמעתי את זה פעם מהרב יגאל רוזן, גם בשם הרב לבקוביץ. יצא לי לדבר עם מו”ר הרב צבי טאו, וסיפרתי לו על הענין הזה, והוא אמר: אפשר שמה שהם קוראים “ימין מקרבת”, אצלנו זה “שמאל דוחה”.

אם כן, פתאום הוא בא ואומר יש פה אוירה אחרת לגמרי, הקשר תרבותי אחר לגמרי, נשמות חדשות ובעיקר זה נובע מהנהגה אלוקית חדשה. זה ארץ ישראל פה, נגמרה הגלות, עכשיו לא עובדים מיראה אלא מאהבה. וברור ההבדל.

עכשיו נשאר לשאול: האם ב 110 השנים האחרונות, הכל נמשך אותו דבר? המינון בין יראה לאהבה? אנחנו חייבים ביראה, זו מצוות עשה מדאורייתא. אהבה ויראה, שתיהן מ”ע מדאורייתא. אבל יש מינון ביניהן. בגלות, היראה תפסה מקום גדול יותר. והיום, האהבה יותר. אבל ב 110 שנים האחרונות הכל נשאר אותו דבר? ודאי שלא. האהבה מתגברת. רואים את זה בבית, רואים את זה בחינוך הילדים, רואים את זה בבתי הספר. בכל מקום. ביחסי עובד מעביד. ביחסים מכל הסוגים והמינים והצבעים. ראש הממשלה מראה לאזרחים את היומן. להראות להם. הכל משתנה.
אני חוזר לדתלפים. פתאום אני מרגיש דקירה. הם אומרים: אתה יושב בישיבה. אפילו חסידית. תסתכל על עצמך. יראת שמים אולי יש לך. אבל מה עם אהבת ה’? 110 שנים. אתה מעודכן או לא? ואני מסתכל במראה ואומר: איזו שאלה טובה. הם צודקים. חשבתי שהדבר שהם הכי מצטיינים בו זה תפילה. הדבר שהכי קשה להם איתו, זה צניעות. נכון שהיום כבר הרבה מכירים את התופעה הזו. יש תופעה בארצות הברית, וזה גם מגיע לארץ, שנקרא: חצי שבת. יהודי שומר חצי שבת. יש היום בביצה הירושלמית, שאדם לא נוסע בשבת, לא מדליק את הטלויזיה, אבל מסמס. ומפסבק. הוא לא יכול 24 שעות בלי, רק ביום הכיפורים. הוא לא יכול כל השבת. הוא הולך עם כיפה, הוא הולך לבית הכנסת, הוא מחשיב את עצמו דתי, יכול להיות אפילו עם ציציות בחוץ. והוא עונה לאסמסים בשבת. זו חבורה שמתפשטת. אבל זו תופעה משנית. התופעה המרכזית היא בעיית הצניעות. ואז אמרתי לעצמי. מה הקשר? למה בזה הם כל כך טובים, ולמה בזה קשה להם?

התשובה שלי: אהבה. הציר זה אהבה. נדמה לי שהתפילה של אותו חתן, היא בגלל שהחתן הזה הוא בעל כשרון גדול בתחום האהבה. ומה שקרה מתחת לחופה, זה בגלל אותו כשרון. וכרגע הכשרון של האהבה נתון בקליפה הדתלפית. והם דוקרים אותנו. אותנו, אני אומר, אני בעיקר, כיושב בית המדרש, מסתכל מסביבי בעולם הישיבות, יש שם הרבה יראת שמים. אבל מה עם אהבת ה’? האם רואים על הפנים שהם מלאי אהבה? הם צועקים עלינו, אבל איפה הם טועים, ומה התפקיד שלנו?

כאן יש אידיולוגיה, זה לא רק חולשה, כשיש אידיולוגיה זה יותר מסוכן. אני רוצה להסביר איפה בעיניי יש את הטעויות ומה מוטל עלינו מחמת זה כדי לצאת מהמיצרים.

הטעות הראשונה, כשאתה מדבר על דוד ויהונתן. מי אהב את מי אהבה שאינה תלויה בדבר? שניהם. אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה הדדית. אם אתה אומר, אני אוהב אותך מאוד, אבל קבל אותי כמו שאני, אתה יוצר מצב בלתי אפשרי. כי אם אני אוהב אותך מאוד אהבה שאינה תלויה בדבר, אני אוהב אותך גם אם לא תאהב אותי כמו שאני, ואוהב אותך כמו שאתה. בעיניי, משבר הזוגיות בשני ענייניו גם בגרושין המתגברים וגם ברווקות המתגברת נובעים מאותו ענין. אנחנו ניגשים לחיי זוגיות שלנו, וכל אחד מרגיש שאהבה חייבת להיות אהבה שאינה תלויה בדבר. לא אהבה טכנית של פעם. יותר ויותר אנשים מרגישים שהזוגיות שלהם חייבת לעמוד על זה שאני מאוד רוצה שתהיה פה אהבה גדולה, אבל קבל אותי כמו שאני. זה אותו ציר. אבל עד שזה לא יבשיל, זו קליפה. להבין שאהבה שאינה תלויה בדבר זה שאני אוהב אהבה שאינה תלויה בדבר לפני שאני דורש שיאהבו אותי כמו שאני, או לפחות במקביל, אז יהיה משבר. זו הקליפה . היא נשברת והיא מתנפצת כל הזמן. היא לא מצליחה לעלות על החוף .

ניגש אלי יהודי, אמר שהוא שנה וחצי נשוי. תהליך קשה מאוד. אין ילדים. לא נתנו לזה לקרות. כי אשתי אומרת לי כל הזמן: אני אוהבת אותך, אבל קבל אותי כמו שאני. אומר: “מה אני אעשה”? זה בדיוק מה שאשתי אומרת כל הזמן. והיא עושה מה שהיא רוצה. לא מעניין אותה. היא אומרת: אתה יכול לנסוע בשבת להורים שלך. אני נוסעת לחברה. אני עושה מה שאני רוצה. אתה רוצה, תקבל. אתה לא רוצה, לא. כולל בעניינים כספיים. אי אפשר לעבוד ככה. אפשר להבין את זה. זה דור. זו לא בעיה שלה.

אז הטעות הראשונה: אם אתה אוהב את הקב”ה אהבה שאינה תלויה בדבר, אם אתה אומר עכשיו זה עידן ההכלה. קבל גם את המצוות הנעימות לך וגם את אלה שלא.

זה עיקר התפקיד שלנו. בעצם אנחנו לזה בסעיף בשולחן ערוך. לכולנו יש סעיפים בשולחן ערוך שקשה לנו לקיים. אף אחד לא כל השולחן ערוך קל לו ונעים לו. אני בא לסעיף בשולחן ערוך שקשה לי לקיים, ומה אני אומר: צצה לי היראת שמים. אני רוצה לקיים את זה, אני חייב להעיר מתרדמתה את היראת שמים שלי. אם לא, הלך עלי. אבל האמת היא שכל סעיף קטן בשולחן ערוך, תוכו רצוף אהבה. כל שיר השירים וכל האהבה האלוקית שלנו נמצאת שם. זו באמת אהבה שאינה תלויה בדבר. זה לא בגלל שהקב”ה לא אכפת לו מאיתנו, או לא אוהב אותנו לכן נתן לנו את הסעיף הזה. זו טעות אופטית. ככל שאדם מוכן יותר לתת מעצמו אהבה שאינה תלויה בדבר, הוא מגלה שכל הזמן היתה האהבה שאינה תלויה בדבר שם. איפה שהיה קשה לו היתה האהבה הכי גדולה.

בענייני צניעות, הקב”ה זיכה אותנו. הגאון מוילנה היה רגיל להזכיר מדרש חז”ל: שבכל רגע ורגע שאדם שומר את עיניו, הוא יזכה לשכר שאין כל בריה יכולה לשער. הוא אומר גם המלאכים, ופמליא של מעלה, לא יכולים לשער שאדם רגע אחד שמר את עיניו. לא יכולים לשער את הדבר. הקב”ה נתן לנו אתגרים קלים עם שכר בהתאם, ולפום צערא אגרא, אתגרים קשים, ומגודל אהבתו אותנו להתקשר בדבקות עמוקה ע”י מסירות.

אלא שאני מוצא בעצמי כל הזמן את הנטיה, לחזור ליראת שמים שלי. אבל להוליד מזה כל הזמן אהבה שאינה תלויה בדבר, תוכו רצוף אהבה. זה העתיד. בהווה אני מרגיש דקירה. וכנראה לא יפסיקו לדקור אותנו, עד ששיר השירים לא יהיה רק מה שאומרים בפסח בבית הכנסת, אלא שהוא יהיה גם לא רק תבנית החשיבה שלנו, אלא המאור שמוליך אותנו כל היום וכל הלילה בעבודת ה’. והגיע הזמן. כי עת לחננה כי בא מועד. עת דודים. שיר השירים צריך להיות השפה.

נסיים ברש”י אחד על שיר השירים. כתוב: ישקני מנשיקות פיהו. יש שם רש”י מופלא. זה מתן תורה. פה אל פה. פנים אל פנים דיבר ה’ עמכם. נשיקות פיהו , זה מתן תורה. מה זה ישקני מנשיקות פיהו? שכנסת ישראל מצפה שייגלה עליה עוד פעם, כמו במתן תורה. בשביל מה עוד פעם? הרי זו לא תורה חדשה. אלא יגלה צפונותיה וטעמיה וסודותיה. ומה הסוד של התורה? שהתוך של כל המצוות תוכו רצוף אהבה.

Scroll To Top